יהודה לייב פינסקר

יהודה לייב פינסקר
25.12.1821-9.12.1891. רופא, הוגה דעות ופעיל ציוני, מראשי תנועת חיבת ציון ואבות הציונות והטריטוריאליזם, מחבר הספר "אוטואמנציפציה!".

בעקבות פרעות סופות בנגב (1881) גיבש פינסקר השקפת עולם הקוראת לשחרור עצמי של היהודים באירופה. בספטמבר 1882 פרסם פינסקר את חיבורו "אוטואמנציפציה!". בחיבור זה מפרט המחבר אאת הסיבות לשנאת ישראל: ראשית – העמים סולדים מעם שאין לו בסיס, ולא מכבדים אותו.

"בין אומות העולם החיות כיום, נצבים היהודים כאומה שמתה מכבר. עם אבדן ארץ אבותם אבדה מהם עצמאותם ויגיעו עד התפרדות, שאינה תואמת מהותו של אורגניזם חי, אחוד. המדינה שרוצצה תחת עוצם השלטון הרומי, נכחדה מנגד עיני העמים. אבל העם היהודי, אחר שנתיאש מקיומו המדיני-גופני, ממציאותו הפוליטית, לא יכול בכל זאת להיכתב לכליון גמור, לא חדל להתקיים רוחנית בתוך אומה. העולם הביט וראה בעם הזה את הדמות המאוימת של מת המתהלך בין החיים. תופעה רוחית זו של בן מינן תועה, של עם בלי אחדות ופילוג איברים, בלי מכורה ומוסרה, שאינו חי עוד ובכל זאת משוטט בין החיים. דמות משונה זו…. מן הנמנע היה שלא תחולל גם רושם זר מוזר בדמיון העמים. ואם פחד הרוחין טבוע מלידה ומוצא לו סמוכים ידועים בחיים הפסיכיים של האנושות – מה הפלא כי נעור בתקפו גם למראה אומה זו מתה חיה בכל זאת? … אימה מפני רוח הרפאים היהודי עברה בירושה והתגברה במשך דורות ושנות מאות. זאת האימה הביאה לידי איבה, אשר בצירוף עם שאר נסיבות, פנתה מקום ליודופוביה…. יודופוביה היא פסיכוזה. כפסיכוזה היא תורשתית וכמחלה מורשת זה אלפיים שנה אין לה תרופה."

שנית: היהודים, באין להם מולדת, נחשבו תמיד בן חורג, גר. "מאין מקום ששם היהודי בתוך שלו, ששם הוא נחשב כבן בית, הריהו גר תמיד בכל מקום. כי הוא עצמו, כי גם אבותיו נולדו בארץ – אינו משנה כלום במצב הדברים. על פי רוב מתנהגים עמו כעם בן חורג, כעם לכלוכי, בטוב שבאופנים הוא מוחזק כבן אימוצים, שאפשר לערער על זכויותיו. לעולם אינו נחשב כבן כשר כדת למולדת. האשכנזי המתגדר בגרמניותו, הסלבי, הקלטי, אין מהם מודה שהיהודי השמי הוא אנוש כערכו. וגם אם, כאדם משכיל, הוא מוכן ומזומן להעניק לו כל הזכויות האזרחיות, הרי בכל זאת לעולם לא יגע לשכוח את היהודי שבעמיתו זה האזרח. האמנציפציה החוקית של היהודים היא נקודת הגובה של הישגי המאה הנוכחית. אבל זאת האמנתיפציה החוקית אינה החברתית, ועם הכרזתה של זו הראשונה עדיין רחוקים היהודים מהיות משוחררים מן ההפליה שבמעמדם החברתי."

סיבה שלישית היא אנטרופולוגית – גזענית. האנטישמיות נלחמת בגזע היהודי יותר מאשר בדת היהודית, וכל עוד בני גזע זה הם חסרי המרכיבים הבסיסיים לבניינהּ של אומה, שום חוקה דמוקרטית לא תהפוך אותם לשווים לבניהם של גזעים אחרים. סיבות אלו הובילו את פינסקר למסקנה האחת: יש לכונן מדינה לעם היהודי, ועכשיו: "הבה נאמץ את הססמה: 'עכשיו או לעולם לא!'… אוי לצאצאינו ואבוי לזכר היהודים בני זמננו, אם נניח לרגע הזה לחלוף!"

בהמשך המאמר מפרט המחבר מה המעצורים המונעים הגשמת מטרה זו וכיצד ניתן להתגבר עליהם. הוא גם מסביר שהמדינה היהודית לא חייבת לקום בארץ ישראל. "לא ארץ קדשנו צריכה כעת להיות מטרת כיסופינו אלא ארץ שלנו… ארץ שתהיה פתוחה לפנינו ועם זאת מסוגלת לתת ליהודים החייבים לצאת מארץ מגוריהם מקלט בטוח, בלתי מעורער ומפרנס את בעליו… אם תוכל ארץ הקודש לשוב ולהיות לארץ שלנו, אם כן מה טוב."