omrid
בעמוד זה ניתן לקרוא התכתבות קצרה שפורסמה בשנת 1961 בעיתון 'דבר לילדים' בין שני נערים בני מצווה: נמרוד ויואש, המספרים על חווית בר המצווה שלהם- האחד בקיבוץ והשני בעיר. הם משתפים אחד את השני בחוויותיהם, כמו גם מתסכולם על האופן שבו חוגגים את בר המצווה במקום מגוריהם ובכלל: באופן יקר מדי, מנוכר לסביבה או מלאכותי ולא אותנטי. מתוך חלופת המכתבים ניתן ללמוד על ההבדלים בין אופי החגיגות והטקסים של מאורע משמעותי זה, המשתנה מקהילה לקהילה ומקבל 'צבע' בהתאם למקום בו הוא מצוין. הנושאים שעולים בחלופת המכתבים רלבנטיים גם בימינו לאלו המתלבטים בשאלה כיצד לעצב לאירוע זה אופי משמעותי, שגם ייזכר לדורות.
הטקסט המלא:
נמרוד:
קראתי על האופן שבו חוגגים "בר-מצוה" בכמה קיבוצים, ועלי להודות שנתמלאתי קנאה.
זה כה שונה מהאופן שבו חוגגים זאת אצלנו בעיר, ולדעתי בצורה הרבה יותר מוצלחת. בכל מה שנוגע לאופן שבו נערכת החגיגה בקיבוץ, אני נאלץ לסמוך על התיאורים, אך את החגיגות בעיר אני מכיר היטב. לפני זמן-מה אף ביקרתי באחת מאלה. זה היה דומה לחתונה יותר מאשר לחגיגת בר-מצווה. ההורים, שאינם עשירים, שכרו אולם מפואר ותזמורת והזמינו מאות אורחים. חתן בר-המצווה התפאר שזה עלה לאביו כ-1000 ל"י, והורי סיפרו לי כי אביו לוה לשם כך כספים.
אך ישבו המוזמנים מסביב לשולחנות, מיד החלה זלילה של מנות נכבדות בזו אחר זו. בר-המצוה הסתובב גאה ולחוץ בתוך חליפה מגונדרת עם מכנסים ארוכים שחורים. אחר כך עלה על כסא ודרש דרשה במלים מפוצצות ששם בפיו מורה הבר-מצווה שלו. האם באופן כזה הוכחה כניסתו לעול בגרות, לעול מצוות? איזה מאמץ עשה הוא, הבחור הצעיר, כדי להוכיח שאכן כשר ובשל הוא? איזה זכר יוותר מכל המאורע, פרט להוצאות העצומות ?
עתה, הואילו נא והשוו חגיגה זו עם חגיגות בר-המצווה בקיבוץ דפנה, למשל. ראשית חגגו שם כל החבריה יחדיו. זה הפך ממאורע פרטי למאורע חברותי. על הנערים והנערות הוטלו משימות מבחן אחדות כדי להוכיח בגרותם. הם הקימו מחנה עצמאי וחיו בו לבדם שני ימים ושני לילות. הם נסעו קבוצות קבוצות בלי הדרכת מבוגרים למקומות שונים בארץ:
לעיר חיפה, לקיבוץ הדתי טירת צבי, למושב נהלל, לבלות יומיים בחיק משפחה דתית בצפת, לשיט בספינת דיג במשך שלושה ימים וכדומה. עם שובם ממסעותיהם העצמאיים, סיכמו את הרשמים בשיחות בכיתה. נוסף לזה, הוטל עליהם לשמור בקבוצות של ארבע, כל אחת לילה שלם, בלי ליווי מבוגרים.
יום עבודה מלא במשק, היה גם כן משימה לא קלה. בנות שהחליפו את המטפלת בבית הילדים, או את הגננת בגן-הילדים, הוכיחו בגרותן. כך, על ידי מעשים, הוכיחו בני-המצווה שהם בוגרים ומסוגלים לבצע משימות קשות ואף להכיר שטחי חיים שונים. מובן שכל זה אינו צריך לפגוע בטקס הדתי של המאמינים. יכול ילד שיעבור את הטקס בבית-הכנסת, אך אחר-כך עליו להוכיח למעשה שהוא בוגר. זה אולי יעלה פחות מאשר אולם וארוחה חגיגית, אך ישאיר רושם עז יותר על בר-המצוה.
מה דעתך, יואש?
נמרוד
יואש:
נמרוד ידידי היקר,
אני מבין את התלהבותך. חידושים מעוררים תמיד יותר ענין. ברגע ראשון נראה, כאילו אופן החגיגה בקיבוץ שאתה מתאר, עולה לאין ערוך על הנוסח המקובל בעיר. גם אני איני מסכים להוצאות הכספיות המרובות שהן פרי תחרות בין החוגגים – מי מהם יצליח להכין חגיגה מפוארת יותר? גם בעיני נראית הדרשה המליצית של בר-המצווה כדבר מלאכותי ומגוחך. אולם על אף ביקורתי השלילית, אינני ממהר לדון לחובה את המנהגים הקיימים.
בר-המצוה הוא בראש וראשונה חג דתי בעל משמעות סמלית. מרגע זה ואילך נושא הנער באחריות מוסרית למעשיו. למעשה, בימינו מעטים מאד הנערים הנעשים באמת עצמאיים בגיל זה. עוד שנים רבות עליהם להיות סמוכים לשולחן הוריהם וללמוד בבתי-הספר. בכל אופן, רבה שמחתם של ההורים שהבנים שלהם הגיעו לשלב זה. את שמחתם זו הם רוצים לחלוק עם כל קרוביהם וידידיהם, ואלה האחרונים גומלים ומביעים את השתתפותם בשמחה על ידי מתנות. (בעוד שבקיבוץ מקבל החוגג מתנה מהקיבוץ כגוף.
אינני בטוח שהפאר וההדר בחגיגת המאורע באו רק מתוך רצון של התפארות. זהו מנהג עתיק ומסורת אצל היהודים, ואין למצוא בזה טעם לפגם. על כל פנים, גם אם הצורה הנוכחית של חגיגות בר-המצוה אינה נראית לך, לא ייתכן שכל אדם יחליט כיצד ואיך לחוג זאת. יתכן מאד שצריך למצוא נוסח כללי ואחיד שיתקבל על דעת כל החוגים. ועד אז – אני מעדיף את הנוסח הרגיל, אבל כמובן לא בפאר וביזבוז.
מה דעתכם, קוראים, האם תסכימו עמי, או שמא דעתכם כשל נמרוד? – ואולי יש לכם נימוקים שונים לגמרי? כתבו אלינו.
יואש