בעמוד זה ניתן למצוא קישור למאמר של חנה זרביב, העוסק בפיוט המוכר 'על נהרות בבל', הלקוח מתוך מזמור קלז בתהלים. פיוט זה, שמיוחס לגולי בבל שהוגלו מארץ ישראל לאחר חורבן בית ראשון, מתקשר לתשעה באב עקב העיסוק בגלות ובחורבן. יש גם הנוהגים לשיר אותו כחלק מתפילת ערבית של ט' באב.
לפי המאמר, המזמור מתאר את חורבן בית המקדש והיציאה לגלות, תמונת עם רב שהורד מגדולתו ומובל לארץ זרה. עומד הוא לפני תקופה ארוכה של זרות וניתוק מארצו, ממקור החיות שלו. המזמור מתאר בצורה ציורית וכואבת עם היושב על גדות הנהר בבבל, תולה כנורותיו, נטולי השימוש, על עצי הערבה' וגרונו יבש. הקול היחיד שיוצא הוא בכי, המתמזג עם מי הנהר. מעבר לחוסר היכולת לשיר, עולה כאן הבנה נוספת: גם בשעת שמחה, וברגעים בהם נוח להיות בהווה המנותק ממשקעי העבר, גם אז חיוני הזיכרון למען התחייה העתידית: "תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי".
המאמר פורסם במקור באתר הפיוט והתפילה של הספרייה הלאומית. לקריאת המאמר, לחצו כאן.