omrid
בקטע זה ניתן לקרוא את דבריו של שלמה לביא, חבר קיבוץ עין חרוד, מתוך טקס הביכורים שנערך בקיבוץ בשנת תרצ"ז (1937). קיבוץ עין חרוד היה מראשוני הקיבוצים שעלו לקרקע, עוד לפני הקמת המדינה. הוא היווה אבן שואפת לחלוצים רבים, אשר ראו בו מעין מודל לחיקוי של חיי חלוציות, הגשמה ושיתופיות. כחלק מכך, הושם דגש גדול בקיבוץ גם על עבודת אדמה, וציון טקס השבועות בהקשרו החקלאי. עם זאת, כפי שבא לידי ביטוי בדבריו של לביא כאן, לא נעלם מחברי הקיבוץ חשיבותו של החג כמועד מתן תורה.
הטקסט המלא:
"חברים ההרגשתם בזכות הזאת, בזכות להחיות מנהג קדומים, לקדש מנהג קדומים, שאנו בני דורנו זכינו לו, מנהג שטעם לו וכל-כך הרבה תרבות בו. הוא מספר לנו שהננו עם ללא מתמול נולדנו, מנהגים של שלושת אלפים שנה אנו מקדשים עכשיו והחג הזה עודנו בטעמו וברעננותו עומד. לא מאתמול נולדנו. רבות עברנו וראינו. השרשרת שלמה. הננו ממשיכים בה. כל הטוב מעברנו, מהזמנים העתיקים אותו נחדש ונקדש, ואת הזר לרוחנו – נוציא. עבר מפואר וגם חדשני. חג רענן חוגגים אנו בשרשרת העבר… הידענו להעריך את הקרן הקיימת? הרי בלעדיה היינו לאבק פורח. וזה היום שנעריך את ערכה הגדול של הקרן הזו – שנתנה לנו את העמק הזה שמסביבנו, ושעתידה עוד לתת לנו ולגאול לנו אדמות רבות…
ולא רק בחג הביכורים היום, אם כי הוא עצמו מספיק שנחוג אותו בכל התלהבותנו – היום גם חג מתן-תורה, שניתנה לנו מאל אחד, רואה ואינו נראה. תורה זאת נתנה לנו את המצפון האנושי, שגם הוא רואה ואינו נראה… תורה שנתנה את השבת, יום שביתה ומנוחה לעובד אחרי שישה ימי עבודה. תורה אשר שיחררה עבדים באשר הם…
באותה עת קדומה, קמו שני פלאי תבל: הפירמידות במצרים והתורה של עם ישראל, הפירמידות בעמל ישראל קיימות והן דוממות וקרות כאבן, בהשוואה לפירמידה של תורת ישראל, רוחה ממלאת עולם. היא שדורשת חוקה אחת לגר ולתושב, תורה שמצווה לזכור שגם אתה היית עבד והיא קראה דרור לעבדים. פירמידה מוסרית, חיה, ניתנה כחוקה על ידי "אל חנון"…
היום הוא חג כפול; חג הביכורים וגם חג מתן-תורה, תרבותנו נמשכת אלפי שנים ואנו ממשיכים את דרכנו התרבותית".