omri
בקטע זה ניתן לקרוא את הטקסט 'החמצה' שכתב יאיר לפיד, העוסק בחייהם המוחמצים של כל אותם הנערים שנאלצו למסור את נפשם במלחמות ישראל. הטקסט ממחיש באופן ברור ועוצמתי את תחושת ההחמצה על כל אחד שחייו נגדעו ללא המשך, בדמי ימיו, ואת הזיכרון הקפוא, שהינו הדבר האחרון שנותר לנו מהנופלים.
הטקסט המלא:
הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה. הם למדו את המילים והצלילים מקסטות שחוקות, שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים. אבל כשהלהקה תעלה לבמה, האורות ידלקו, ונערות רכות-שיער יזקפו צוואר לבן – הם לא יהיו שם. הם לא יגידו לה: "אני אוהב אותך". שוב ושוב תרגלו את המילים, בחיסיון הלילה, מול מראות שבורות בשירותים צבאיים מדיפי ליזול.
הם בחרו חולצה, שפשפו את הג'ינס, הניחו תמונות מחזור מתחת לכר. אבל מישהו אחר כבר יגיד לה את המילים. הם לא יהיו שם. הם לא יתחתנו לעולם.
לא יהיו להם ילדים. כשתישמע צווחת החיים הראשונה, הם לא יהיו שם.
הם לא ייסעו לטיול הארוך אל המדבר הצהוב. חבלי הסנפלינג הגמישים כנחשים לא יתגלגלו אל תא-המטען.
המדורה לא תודלק. גיטרת העץ המעוטרת בסטיקרים לא תישלף, ואף אחד לא ישכח את הבית השני. וכשיתגלגל שיטפון פתאומי לאורך נקיק צר, הם לא יהיו שם.
הם לא ינעצו טלכרט כחול לטלפון אפור ולא יודיעו שיגיעו, ולא יודיעו שלא. הם לא ישקרו שהכול בסדר, שלא צריך כלום, שיש להם מספיק כסף, תודה אמא.
בשבת, מתוך הרגל, ישאירו להם את המפתחות של המכונית. אבל הם לא יהיו שם. הם לא ישתחררו. עד עולם ילבשו את מדי האבן המרובעים שלהם. תמיד יישארו סמל ראשון אסף, סמל ראשון ניר, סמל ראשון גולן, סגן אייל, סמל ראשון צחי, סמל ראשון אבני, סמל ראשון ארץ ישראל, סגן אבי.
הגדוד שלהם יגיע לבקו"ם, יחזיר ציוד, יקבל תעודה וטפיחה. והם לא יהיו שם.
הם לא ילמדו. לא בפקולטה של החיים, לא בישיבה, לא באוניברסיטה. "מאה שנות בדידות" יישאר תמיד פתוח בעמוד 120.
בית"ר ירושלים לנצח תהיה אלופת המדינה. התקליט הבא של פוליקר לא ייצא עד קץ הדורות כולם.